תמיד כל כך אהבתי לפגוש אותך // אורי מגנום הבן דוד מהקיבוץ

ארז, אני עוצר את החיים המטורפים האלו ולוקח רגע לכתוב לך כי אתה כבר לא פה איתי.

המילה עוצר את החיים מתאימה לי כי יש ביכולתי לתת את הברקס הזה, הברקס שמעלה עשן מרוב חיכוך ונותן לי סימן מוחשי וריח שהכל חי וקיים.

לעומת זאת, אין ביכולתי להבין את הברקס שאתה נתת לחייך, ארז אתה נעלמת מפה וזה נורא עצוב ומוזר ולא ברור ומטושטש, זה מטושטש כי אני לפעמים שומע את כולך ומרגיש את האנרגיה שלך ולמרות שאני לרגע חושב שאתה שם, פתאום אני נזכר בבוקר הנוראי הזה שאיריס אחותי, התקשרה אליי בבוקר כאשר ישבתי על הספה בחדר הקטן שלי לבד ושעניתי לטלפון היא אמרה לי שקרא דבר נוראי, אני נבהלתי ושאלתי אותה מה קרה והיא אמרה לי שנהרגת בטעונת מסוקים בלילה.

אני אמרתי לאיריס שזה לא יכול להיות וסירבתי לרגע להאמין וכאשר הבנתי שמכאן אין דרך חזרה ואני לא יכול להמשיך ולתרץ לעצמי מצאתי את עצמי ברגע אמיתי של בדידות,כאב ועצב, הרגע הזה ארז הוא הרגע שהבנתי שלא אראה אותך יותר.

ארז, הגעגועים אלייך תוקפים אותי ברגעים שונים בחיי, זה קורה שאני פוגש את אמא שלך , האחים שלך ואת המשפחה, זה קורה שאני נמצא בטבע ופתאום גם אתה שם לרגע, זה קורה שאני רואה מסוק או שמישהו מדבר על קורס טיס. הגעגוע אלייך ארז, הוא בהיר וחזק וכואב ומצליף בלב.

החוסר רצון להבין שאתה כבר לא פה הוא חזק כל כך וככה גם הכאב.

ארז , אני רוצה להגיד לך כמה מילים כי אני מאמין שאתה איפה שהוא נמצא, קיים, מקשיב.

תמיד כל כך אהבתי לפגוש אותך. המפגש הזה איתך ועם האחים שלך (הבני דודים שלי) ובכלל עם המשפחה תמיד מלווה אותי בשלווה פנימית כזו של אהבה והערכה אין סופית אליכם.

אני רוצה להגיד לך ארז, שהתחושה הזו עדיין קיימת אבל אתה חסר מאוד, השלם הזה שהיה קודם הוא שונה ולא בגלל שגדלנו והמשכנו כל אחד בחיינו אלא בעיקר ארז, ההרגשה שאתה חסר היא קשה וכואבת לכולם ואף אחד מאיתנו לא מבין למה? ואיך?

ארז, כל עוד אני יכול לתת ברקס ולעלות עשן ולהמשיך קדימה אני אדע שאתה חסר לי.

אוהב אותך