בריכה לימודית במתחם אפולוניה בהרצליה ע"ש ארז

ישאו דברים מר משה פדלון ראש עירית הרצליה, החבר שצ , החבר ג'יי ואביבה פלקסר.

דבר ראש העיר -

בני משפחה יקרים, חבריו ואוהביו של ארז ז"ל, אורחים יקרים, מכובדיי כולם,

החודש לפני שלוש שנים נפל רב-סרן ארז פְלֶקְסֶר, בעת מילוי תפקידו כטייס מילואים.

אלינו, להרצליה, הגיע ארז, עם אשתו מרב, הבן אורי והכלבה סילי, רק חודשיים לפני נפילתו.

איש צעיר בתחילת שנות השלושים לחייו עם המשפחה שהתחיל להקים, והוא מלא שאיפות, חלומות ותקוות.

לצערנו, הוא כבר לא יוכל להגשים אותם, והיום אנחנו מבקשים להנציח את זכרו בדרך שמבטאת את רוחו ואת אחת מאהבותיו – ספורט בכלל, ושחייה בפרט.

הבריכה הלימודית שבמתחם אפולוניה, כשמה, משמשת ללימוד שחייה ומי יודע, אולי מכאן נצמיח שחיינים מצטיינים, כפי שארז היה לאורך חייו, כתלמיד וכטייס.

משפחת פלקסר היקרה, אין כאב ולא תחושת אובדן שיכולים להשתוות לכאב של הורים, רעיה ובן המאבדים את אהובם.

אני שולח לכם חיבוק חם ומתפלל שההנצחה של ארז והעובדה שהבריכה תישא מעכשיו את שמו, יקלו, ולו במעט, על ההתמודדות היומיומית שלכם עם החֶסֶר והאובדן של ארז.

מי ייתן.

שצ -

כבוד ראש העיר , חברי מועצה, סגל מרכז התרבות והספורט, משפחת ארז היקרה, חברים ומכובדים.

הכרותי עם ארז התחילה בקורס הטייס בשנת 2000 ונמשכה ברצף עד מותו לפני 3 שנים.

הנצחת ארז בבריכה לימודית מרגשת אותי במיוחד משום שקיים חיבור ייחודי בין הערכים והמטרות של מוסד זה ובין תבניתו וערכיו של ארז.

ארז אהב מים, בכל צורה שהיא. אהב לשחות בהם, לגלוש עליהם, לצוף ברוגע על פניהם או לצלול לעומקם. הוא אף ידע להתבונן בהם בשקט שאפיין אותו. עיניו הכחולות התמזגו בצבע המים בהרמוניה מושלמת.

במהלך השנים, ארז נפתח והיה אפילו מי מהחברים [ניר בלובשטיין] שהתבטא בפני, שהוא היה מנהיג - שלא ידע שהוא כזה.

בריכה לימודית מתאפיינת בעשייה המבורכת של הדרכה קידום וטיפול באנשים. היכולת של המדריך להתנתק מה"אני" לטובת הבנה וקידום צרכי האחר הינה זכות יוצאת דופן לטעמי. לא מספיקה היכולת להתחבר אל הצד השני, נדרשת גם היכולת להעביר את המסר והידע בצורה בהירה, פשוטה ומובנת. קיימים אלו אשר בורכו ונולדו עם הכישרון המדהים הזה. ארז היה אחד מאותם אנשים.

בחיל האוויר זיהו את הפוטנציאל הגלום בארז והפכו אותו למפקד מרכז הדרכה ואחראי על פיתוח סימולטור חימוש למסוק הצפע. מעבר להתעמקות בפרטים הטכניים והשליטה המוחלטת ברזי המערכת, ארז הדריך ביד רמה את טייסי המערך ותפס את מקומו הטבעי כאוטוריטה מקצועית עליונה בתחום. אך לא רק בחיל אוויר תכונה זו התבלטה. בתור קבוצת חברים מקורס הטייס היינו מטיילים בארץ לעיתים קרובות, חרשנו את הארץ לארכה ולרחבה, עם תרמילים על הכתפיים וחיוך על הפרצוף. ארז היה מקור הידע שלנו עם ידע בלתי נתפס בנושאי גאולוגיה, גאוגרפיה, ארכיאולוגיה, בוטניקה, אסטרונומיה ועוד. תמיד הפליאו אותי ההדרכות של ארז. היה שולף מכיסו דף נייר מקופל אשר עליו ציורים הממחישים תופעות גיאולוגיות ומעביר את הידע לקהל בצורה כה מובנת ופשוטה.

קשה ללמד ולקדם חניכים ללא תשוקה לחקר בעיות והתעמתות חוזרת ונשנית עם קשיים ודרכים לפריצת אופקים חדשים. כל תהליך שכזה מגלם בתוכו הרפתקה חדשה מצד המדריך ומצד המודרך. צריך שנים לטנגו. ארז הצטיין בכך. שאף תמיד להתעמת ולפתור בעיות וכתוצאה מכך קידם ועזר לכל האנשים בסביבתו, בהיותו מדריך בחוגי סיור, טייס בחיל אוויר, חוקר באקדמיה, חבר ובן זוג.

קצרה היריעה מלהכיל את ריבוי התכונות והמעלות של ארז, אני שמח שאופן הנצחתו במקום המיוחד הזה מספקת במה למקצתן.

שלום חנוך כתב "כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא שואף למעלה". שורשי הארז נטועים עמוק באדמה, גזעו עבות וצמרתו נישאת מעלה מעלה. במקרה של ארז שלנו, השאיפה למעלה היוותה לו לרועץ. כולי תקווה שמקום זה, על מנהליו ומדריכיו, יספוג השראה מרוחו של ארז ויהפוך לאבן שואבת שתחרוט על דגלה את ערכי כבוד ואהבת הזולת, סקרנות וחקרנות, תרומה לפרט ולחברה, ערכים שכל כך אפיינו את ארז.

מאחל בהצלחה לכולם.

שצקי

ג'יי -

ערב טוב לנוכחים.... תודה שבאתם.... מג'יי

מבחינתי החיבור בין ארז לשחייה, ובמיוחד לבריכה לימודית, הוא טבעי ומידי. מי שהדריך אותי ועזר לי לשפר את סגנון השחייה עוד בתיכון היה ארז.

בימי שלישי בכיתה י"ב היו לנו שעתיים חופשיות באמצע היום, שבהן היינו הולכים יחד לבריכה של בית הספר. לא להרבה בתי ספר בארץ יש בריכה בתחומן, לבית הספר הריאלי בחיפה יש כזאת. אף פעם איני שוכח שבזכות ארז אני נושם בשעת שחייה משני צידי הראש.

שנים אח"כ באוניברסיטת ת"א הוא לימד אותי לעשות קיפר, אותו סיבוב שעושים בקצה של הבריכה כדי לשוב לשחות לצד השני. בכל פעם שהיינו נפגשים בבריכה הוא לימד אותי משהו ושיפר אצלי משהו, אבל אף פעם לא שחינו ממש זה לצד זה כי אני הייתי שוחה לאט ממנו.

באחת הפעמים ארז הציע שאנסה לשחות אחריו ולעמוד בקצב שלו. הוא שחה בקצב הרגיל שלו ואני שחיתי בכל כוחי. הצלחתי לעמוד בקצב במשך 2 בריכות. הוא אמר "נו לא כל כך קשה, נכון?" ואני פשוט לא הצלחתי לענות מרוב קושי ומאמץ.

לא רק בבריכה מתמצים הישגיו וייחודו של ארז. הוא היה הרפתקן ואהב לטייל בארץ ובעולם. אחרי השחרור שלו הוא החליט לצאת למסע באפריקה למשך שמונה חודשים. אני הצטרפתי אליו לשלושת החודשים האחרונים. במוזמביק הציע לנו בחור בשם יויו לקחת אותנו בסירה לאי בודד שנקרא Isla de cobra ולשהות שם כמה ימים. קשה לי לדמיין את עצמי היום מסכים לעסקה מפוקפקת כזו. אבל שני דברים נתנו לי אז ביטחון. אחד שהייתי צעיר ותמים. והשני הידיעה שאם נצטרך ארז ישחה את כל הדרך מהאי ליבשת ויזעיק עזרה.

לארז תמיד הייתה אהבה להדרכה. הוא היה מדריך בחוגי סיור, מדריך ומפקד בחיל האוויר ומדריך מעבדה באוניברסיטה. ההשקעה שלו בתחומי ההדרכה והחניכה הייתה יוצאת מגדר הרגיל. גישתו הטבעית הביאה אותו להיות בעמדת המדריך גם בטיולים עם החברים.

אני מאחל לבריכה הלימודית שנפתחת שמדריכיה ישקיעו בהדרכה ויאהבו את עבודתם בדיוק כפי שארז השקיע ואהב את מה שעשה. שהבריכה הזאת תתפקד ברוחו של ארז – שחיין, מדריך ומפקד מיוחד במינו, וכמובן חבר מצוין.

ג'יי

אביבה פלקסר -

מודה מאד לעירית הרצלייה ולעומד בראשה מר משה פדלון על החלטתכם להנציח את ארז שלי בבריכת שחיה לימודית בעיר הרצלייה ועל ארגון הטכס המכובד.

מודה מאד לכל הנאספים שבאו לכבד בנוכחותם אותי, את מירב ואורי, את ארז שלי ואת עירית הרצלייה.

אין מילים שיכולות לנחם על אובדן בן, על אובדן ארזי שלי. פצע פתוח כרוני. הכאב והצער לנצח עימי.

ובכל זאת המחווה, של עירית הרצלייה עם העומד בראשה מר משה פדלון, כלפי, כלפי מירב ואורי מקל על ההתמודדות –.

אני חייבת לכם הוקרת תודה עצומה.

המילה 'תודה' היא קטנה מכדי לבטא את תחושותי אליך ראש העיר מר משה פדלון ולעירייה שאתה עומד בראשה.

אני מודה למירב וארזי שבחרו להתגורר בעיר הרצליה ולא בעירי חיפה, וזאת הבנתי רק אחרי האסון.

לא אשכח לעולם את החיבוק שקבלתי מכם בשבעה .

לא ניתן היה לקיים את השבעה, בדירה הקטנה של מירב וארזי. היה צריך לקיים בגינת הבית.

אלא שאותם ימים, היו ימים חמים במיוחד מעל 32 מעלות. מי יוכל לסבול את החום הנוראי?

ולהפתעתי, הגינה הייתה מצוננת וגם תאורה נוספה. מאיפה זה הגיע?

הייתי משוכנעת שמשהב"ט וחה"א דאגו לכך, זה בוודאי במסגרת אחריותם למשפחה שכולה-אך לא.

מי שדאג לצנן את המקום ולהאיר אותו היה מר משה פדלון וצוות מהעירייה. זו יוזמה אישית שלהם.

העזרה שקבלנו מכם איננה מובנת מאליה וזה כמובן עומד, בניגוד מוחלט לעירי חיפה, בה נולדתי ובה גידלתי את ארבעת יילדי, אורן, ארז, אלון ואלה. שום נציג מטעמה, לא טרח בימי השבעה להרים אלי טלפון, לשאול אם אני זקוקה לעזרה ולפחות 'בכאילו' להשתתף בצערי.

ציפיתי ממר יהב אפילו לביקור, אחרי הכל, הילד שלי התחנך בעירו, לא מת ממחלה אלא הוא מת, כי עשה את חובתו האזרחית ויצא לטיסת אימון במילואים, כפי שנוהגים כל טייסי חהא, הבאים מידי שבוע לטיסת אימון לשמור על כשירות מבצעית. ומשם- כבר לא חזרו ארז ונועם.

אומר בהערת אגב, שציפיתי גם לביקור מהנשיא דאז, מר שמעון פרס ומאשת ראש הממשלה, שמידי פעם נרשם בעיתון כי בקרו משפחה שכולה, אז מדוע לא באו אלי? למשפחת רון?

מר פדלון שמע ממישהו, שארז עמד להקים לאורי נדנדה בגינת הבית - והעירייה, הקימה במקומו נדנדה בגינת הבית!

ואז מגיע יום הזיכרון הראשון ולאחריו השני ואנחנו בפתחו של השלישי. מר פדלון ניגש אישית אלי עם המלווים מהעירייה להביע את תנחומיו.

איזה חום מוקרן מהאדם הזה ונציגיו. ואני ממש זקוקה לחום אמיתי שכזה, שממש משתתף בצערי.

אני מהלכת לי בעגלה עם אורקלה מגיל 4 חודשים בהרצלייה והיום הוא כבר בן שלוש וחצי.

לאן שלא אפנה פוגשת גינה מטופחת, גינת שעשועים, כשחלק מהגינות על שם חלל צה"ל.

ואז אמרתי לעצמי, שגם אני הייתי, שארז שלי יונצח במקום כזה אנושי, שמקרין חום.

פניתי בכתב לעירייה בבקשה, שינציחו את ארז בהרצלייה. וכל כך קוויתי שזה יקרה.

והנה בדיוק לפני חודש, מקבלת ממר משה פדלון שיחת טלפון, שכה ייחלתי לה. הוא מבשר לי שעירית הרצלייה החליטה להנציח את ארז בבריכה השחייה הלימודית שבמרכז אפולוניה.

מה??? לא האמנתי למשמע אוזני.

להנציח בבריכה שחיה---הוא לא יכול היה לדעת כמה קלע בול בהנצחה שכזו.

זו הנצחה, שכל כך מאפיינת את החיים של ארז מילדותו. הילדים שלי ובמיוחד אורן וארז גדלו במים. אבא שלהם זאביק מת סתם כך, בהיותו בן 42, עזב באמצע יום עבודה באלביט והלך לרוץ בים עם חבר, לאחר שהייתה הפוגה בגשמים בצהרי1.12.1991 בנר ראשון של חנוכה. בתום הריצה, קפץ זאביק למי הים הקרים לצנן עצמו. ונגדע פתיל חייו . אורן וארז היו בני 10 11 ואלון ואלה היו בני 4,5.

זאביק הכניס אותם לים כבר מגיל חצי שנה. הם חוו ים כל השנים ומגיל ארבע של ארז וגיל חמש של אורן הם התחילו לשחות בבריכה הלימודית של מכבי שעל הכרמל ולהשתתף בחוגי שחיה. בהתחלה 3 פעמים בשבוע ולאחר מכן 5 פעמים בשבוע. ובשלב מסוים ארז הצטרף לקבוצה של אורן ויחד בנבחרת השחייה של מכבי.

ביום שזאביק נפטר, הלכתי לאסוף את אלון ואלה מגן הילדים מחגיגת נר ראשון של חנוכה ואז נסענו כולנו לספר לאורן וארז, ואיפה היו היו- כמובן- באימון שחייה בבריכת מכבי .

אז, כשזאביק נפטר לעומת היום - ראשי לא היה נתון להנצחה של זאביק. נותרתי עם 4 ילדים קטנים ואמרתי לעצמי, שההנצחה הטובה ביותר לזאביק, תהא שאמשיך לגדל את ארבעת ילדיי גם ברוחו. וברוחו –הכוונה היא, להמשיך לתת חשיבות לספורט ולטיולים בארץ. וכך היה. ארז ואחיו נחשפו לכל ענפי הספורט הקיימים, וטיולים בארץ במסגרת החברה להגנת הטבע. הבנים פעילים בחוגי סיור והבת בצופים. זה היה המוטו של הבית.

לימים התברר, שארז בלע בצימאון את כל ההסברים, ששמע מילדות מפי המדריכים והיה כמו בור סוד שאינו מאבד אף טיפה. הוא גם התמסר ללימוד עצמי בנושאי ארץ ישראל במקביל לכל עיסוקיו ואהב לשתף את חבריו בידע.

אין פעילות ספורטיבית שארז לא חשק בה. סקייט בורד ,רכיבה על אופניים, סנפלינג, שחייה, צלילה גלישה רוח,גלישת גלים, סקי באגמים וסנובורד בשלג.

אין כמו בריכה לימודית לשחייה על שמו של ארז, כדי לשמר את זכרו של ארז ולהראות, מהיכן שאב ארז לראשונה, את איכויותיו כפי שבאו לידי ביטוי בחייו הקצרים.

בריכת שחייה ארז – זה ענק. כל כך קולע למהות של ארז.

שחייה, הייתה מאז ומעולם בעיני, כענף שחשוב ביותר להנחיל לילדים כבר מילדות ואפילו מינקות להנאה וגם להתפתחות מוטורית והתפתחות קוגנטיבית. השחייה, זה גם ספורט תחרותי אישי וגם קבוצתי ומחנך למשמעת, התמדה והתמודדות אישית גם עם אכזבות. ואת זה ארז תמיד הבין.

הוא ממש לא שאף לנצח, אלא אהב את עצם פעילות השחייה .

בבגרותו, תמצא את ארז בכל מקור מים אפשרי. גיבים במדבר, מי גליישר בקצ'קר, שוחה באוקינוס עם כלבי ים ולויתן,צולל וגם גולש בחופי נמיביה שבאפריקה.

סיפרו לי, כי בכנס ננו שהיה באוניברסיטת תא, ארז קבל פרס על הפוסטר שהציג, ובזמן שהודיעו על הפרס – איפה ארז ?- שוחה בבריכה. כמה אופיני.!

אז תודה לכם, מעומק ליבי, עירית הרצלייה ומר משה פדלון שבראשה, והלוואי ולא תתבקשו יותר להנציח חלל צה"ל, כי מי ייתן, שלא יהיו עוד כאלה. לכך אני מתפללת. לא רוצה, שאנשים חדשים יצטרפו למשפחת השכול. זה פשוט נורא להשתייך אליה.

האסון הזה- שארז נלקח ממני, זה ליפול לבור שחור עמוק, מבלי לדעת מתי זה יקרה. לפעמים יש טריגר ולפעמים לא.

לראות בגן השעשועים אבות עם הילדים שלהם- הלב לרגע מתכווץ. לדעת, עד כמה ארז אהב ילדים ואיזה אבא יכול היה להיות לאורקלה ולאחים שלו, לו היו. זה צובט את הלב.

כמובן, שהמשך הבילוי עם אורקלה, משכיח זאת ממני ומביא לי אושר גדול.

הולכת לים - ולא מתמלאת הנאה מלראות את הים, לא רואה את הכחול, לא שומעת את רשרוש הגלים, כפי שהיה עד לפני האסון. נעלמה שמחת החיים.

ובכל זאת, בתוך הצער העמוק יש גם נקודות אור. השמש גם מפציעה.

יש לי את מירב ובני משפחתה וחברותיה, ובעיקר את אורקלה, את אורי, יורש העצר השובה לב ואהוב שלי המכניס הרבה אור ושמחה לחיי. יש הורים שכולים, שלא זכו לנכד- וליבי איתם.

יש לי את אורן אלון ואלה עם בני זוגם, אורן עם רחלי ונכד רז, אלה ואורן ואלון ושירן ובני משפחותיהם.

יש לי חברה מסורה, יוצאת דופן מירה בן הראש.

יש עמותה 'אור למשפחות', אותה הקימה עירית אורן גונדר אשר עושה הכל, כדי להכניס קצת שמחה לחיי ההורים השכולים. עירית מחבקת ומאמצת לליבה את ההורים השכולים מתוך הרגשתה, שזו החובה שלה ושל אזרחי המדינה לחבק את המשפחות השכולות אשר נתנו את היקר להם מכל בשביל המדינה.

יש לי את המשפחה של נעם רון .ברית דמים לנצח. נעם רון הוא הטייס, שנהרג יחד עם ארזי שלי, בהיותו בן 49 והותיר את אלה עם שלוש בנות מקסימות ואת ההורים צבי וצפורה, שכבר שיכלו 16 שנים לפני האסון שלנו את בנם הטייס-אייל .

יש לי את אוניברסיטת ת"א, שבה ארז למד לתואר ראשון במחלקה לגיאופיסיקה ובמחלקה לפיסיקה ותואר שני בפיסיקה. בתום השנה הראשונה ללימודיו לתואר ראשון, הצטרף ארז למעבדה של פרופ' יורם דגן, בה עובדים דוקטורנטים והיה שותף בכתיבת מאמרים מדעיים חשובים.

ארז לא הספיק לקבל בעצמו את תעודת גמר תואר ראשון בגיאופיסיקה ותואר ראשון ותואר שני בפיסיקה, אותם סיים במהלך 3.5 שנים בהצטיינות. מירב קבלה עבורו. אמרו עליו, שהוא אבדה לעולם המדע.

יש את קצינת הנפגעים בשם לי, שיודעת תמיד להגיד מילה מנחמת ועובדת סוציאלית מטעם משהב"ט עמליה והייתה גם פסיכולוגית בשם הדסה לחמן שסייעו. ויש גם כדור קטן בשם ציפרלקס.

תודה לנציגי חה"א שמכבדים אותנו בנוכחותם.

וכמובן, יש את החברים של ארז, שהם קבוצת חברים, שהיו עם ארז בקורס טייס כמו אבנר, שצקי, שלומי ,גיי סגל ועוד וגם חברים, שהיו עם ארז בחוגי סיור כמו אורן ותמי ועוד ועוד חברים מהצבא כמו אסיה שהגיע במיוחד מבולגריה, ירקוני ומדריכות הסימולטור כמו גילי, מהם למדתי רבות על פועלו של ארז במסגרת תפקידו כמפקד הדרכה בסימולטור במשך כ4 שנים.

אתם החברים של ארז, אלה שהצליחו להגיע לכאן וגם אלה שלא -מקלים על כאבי.

כל החברים - אתם בשבילי - נושאים חלקים מארז שלי. אתם ארז -בשבילי.

אתם פאזל גדול, שמרכיב לי את דמותו של ארז לאחר גיל 18. כי צריך לזכור שמגיל מ18 ועד 31 לא פגשתי את ארז הרבה .

לא אמרתי לו מעולם, עד כמה אני גאה בו. עד כמה אני אוהבת אותו, כמה נחת הוא גורם לי.

לא היה הרבה דיבור בינינו. איתי -ארזי קימץ במילים.

אך התברר לי שבמהלך הצבא, הצחיק ארזי את החברה בהרבה חוכמות. היה לו חוש הומור שנון, שאני כנראה לא תמיד הבנתי ואפילו הייתי נפגעת.

רק כשאתה נמצא במקום של הורה שכול, אתה מבין לפתע כמה חשובה הנצחה של הבן המת.

זר אולי לא יבין זאת. אתה רוצה להשאיר אותו חי בזיכרון של אנשים, גם כאלה שלא זכו להכירו.

רוצה שימשיך לחיות גם במותו- וכל ערכיו יופצו- אהבת השלום והשקט, מציאת הטוב בכל אחד, אהבת הטבע, אהבת עיסוק בספורט וטיולים, הרחבת אופקים ואהבת הדעת והפצתה לסובבים, אהבת השטותנקיות וההומור, חדוות העשייה וניצול אופטימלי של הזמן.

רוצה, שיכירו את האיכויות שהיו בארז שלי.

רוצה שיכירו את "דרך ארז " שהייתה 'דרך' מופלאה. שילוב של מצוינות עם צניעות, סקרנות, תעוזה והעזה. ארז ידע כי לא הביישן-למד. כי לא המפחד-למד. רק המעז, רק המנסה -לומד. והוא התנסה בהכל מכל בחייו הקצרים. לא חשש לנסות. ידע -שאין דבר העומד בפני הרצון. לא שאף להצטיין -אך בסופו של דבר הצטיין בכל.

ההתנסות החדשה והאחרונה בחייו של ארזי והאהובה עליו מכל, הייתה לטפל באורקלה הרך שרק נולד, עד כי בקש ממירב, בואי נעשה עוד ילד-.

פרופ יורם דגן ספר ש"ארז 'נתפס' מתגאה רק בבנו אורי כשמעולם לא התגאה בהישגיו או ביכולתיו.

ארז אהב לטפל באורי, לרחוץ אותו באמבטיה, לטייל איתו בחוץ עם סילי בשעות הבקר המוקדמות, לשמור על אורקלה בלילות, כשהיה ער ולא הצליח לישון, זאת תוך כדי עבודתו במחשב ולבשל למשפחתו ומה שכל כך עצוב, שהספיק לעשות זאת, רק במשך ארבעה וחצי חודשים של אורקלה ולא יותר. איזו החמצה!

רוצה ששמו יישמר בחלל העולם ושלא ישקע לתהומות.

את אהבתו האין סופית של ארז, שלא ידעה שובע לטבע ולטיולים, נרתמו החברים של ארז להנציח בדרך יפה ומיוחדת. ראשית הם משפצים בכרמל, בעזרת רשות הטבע והגנים מקום שנקרא 'עין אלון' לכבודו, שם זו נקודת מפגש ביום ההולדת של ארז.

ועכשיו הם החליטו להרים אירוע, מתוך כוונה, שיהפוך למסורת מידי שנה ושיהיה קשור גם לתלמידי בי"ס בשכבות הצעירות. ארז השקיע את כל זמנו בהדרכה בחוגי סיור בכיתות הגבוהות.

לצורך כך, יצרו החברים קשר עם חוגי סיור חיפה כרמל צפון מטעם קק"ל ע"ש אורי מימון בראשות אלעד זהר ועם מכינה קדם צבאית תבור בראשות אשר נרתמו בהתלהבות לעזור בארגון האירוע. מודה לכל השותפים בארגון אירוע שכזה.

ארז היה מאד שמח להיות שותף בתכנון ובארגון של יום כזה אך לא עבורו- היה פוטר אתכם מזה.

את אהבתו של ארז לעולם הפיסיקה, למעבדה בראשות פרופ יורם דגן הנציחה אוניברסיטת ת"א בכיתה וגינה על שמו. רק אחרי מותו, התברר לי עד כמה היה ארז סטודנט יוצא דופן. בלט ביכולותיו ובאהבתו גם להדריך סטודנטים. וכמה יהיה זה מתאים להנציח אותו באוניברסיטת ת"א.

כפי שאתם יכולים להיווכח, מפעלי ההנצחה של החברים, של אוניברסיטת ת"א ושל עירית הרצלייה מאפיינים פרקים בחיים של ארזי, ומפעלים אלו מקלים עלי את ההתמודדות עם האובדן.

ארז היה אדם מאד פרטי ולא אהב לשתף אפילו לא חברים קרובים, בעשייתו המבורכת בצבא, באוניברסיטה ובהצלחותיו.

ארז בהיותו צנוע, ענו ושקט מעין כמותו- זה הדבר הראשון שאנשים אומרים לי עליו, קרוב לוודאי, שלא היה מעוניין בכל מפעלי ההנצחה והיה שולח את כולנו -להתעסק בחיים שלנו ולא בו. אך לי זה חשוב!

ארז היה אדם פרטי וכך גם ילדיי האחרים. הם מאד לא אוהבים את הלכאורה פרסום שהם מקבלים בתור משפחה שכולה. גם אני הייתי מעדיפה לחזור לחיים הקודמים האנונימיים, אך קרה לי דבר - וזה כבר לא אותם חיים שהיו לי. מבקשת מילדיי, שיבינו אותי.

אני מודה, וזה לגמרי לא קל לי להודות בפרהסיה- שאני הפעם, זקוקה לתמיכה כנה ואמיתית וזקוקה להנצחה של ארז בכל דרך וצמאה לשמוע עליו מכל מי שהכיר אותו.

לקראת סיום, אני רוצה לנצל במה זו להכות על חטא, בפני ארבעת ילדיי אורן, ארז, אלון ואלה.

בעלי נעלם ממני יום אחד בהיר ואפילו לא הספקתי לשבח אותו או לגמור חשבונות, ולילות רבים הייתי מנהלת איתו שיחות, ועד היום זה קורה לי. הדחקתי את הזיכרון של זאביק עמוק ולא שיתפתי את הילדים בסיפורים עליו, מלבד ספר שהופק, והוא היה חלק מחיינו רק באזכרות. כך התמודדתי עם האסון אז.

והנה, אני עוברת פעם נוספת חווייה נוראית שכזו. ככה ביום בהיר אחד, נגדעו חייו של ארז ואני אפילו לא הספקתי להגיד לו מעולם עד כמה אהבתי אותו .עד כמה הערצתי אותו.

אני מבינה היום, שלכל ארבעת יילדי לא אמרתי מעולם, עד כמה אני גאה בכם עד כמה אני מעריצה אתכם. לא יכולתי לייחל לעצמי ילדים יותר נהדרים. ועלה התלמיד על רבו.

מעולם לא הקשיתם על חיי. אפשר לומר, שכלכם גידלתם את עצמכם לבד בפרקים מחייכם ומעולם לא התלוננתם .

ואני, אחרי האסון, מוצאת את עצמי כועסת עליכם לא מעט.

מבינה רק את אסוני – ולא את אסונכם.

אני יודעת שמצופה ממני לשמור על פאסון, אך לא תמיד מצליחה.

מבקשת מכם ומהסובבים אותי סליחה ומבקשת שתגלו סבלנות כלפיי.

יודעת, שמחכים לי הרבה רגעי שמחה ואושר איתכם, אך אתם צריכים להבין, שהצער תמיד אופף אותי גם ברגעי השמחה, ואני עושה מאמצים להיות שותפה לשמחות. אוהבת אתכם בלי גבול.

ולסיום, אומר שעירית הרצלייה עם העומד בראשה מר משה פדלון היא בשבילי אי של אנושיות בעולם הזה. הייתי שמחה, שכל ילדיי יעתיקו את מגוריהם לכאן.

וגם עצה לכולכם - מאחר ולא יודעים מה צופן העתיד, לזכור להביע את אהבתנו לכל המקורבים לנו תמיד ולא להמתין, לפני שיהיה מאוחר.

תודה לכולכם.